ריוקאן דגשים לגבי שימוש ולינה בריוקאנים

לפני שנתחיל קצת היסטוריה:

ניתן למצוא אזכורים לריואקנים עוד בתקופת נארה (710-784) שם הם מתוארים כ”בתי הארחה” אשר נבנו ע”י נזירים בודהיסטים על מנת שמטיילים לא יצטרכו לישון בחוץ וליפול טרף לחיות או למות מרעב בעצמם. 

בתקופת היאן שבאה לאחר מכן (794-1191) עלייה לרגל למקדשים מפורסמים החלה להיות פופולרית בקרב משפחות מבוססות והאצולה. בהתאם לפרקטיות היפנית הטיפוסית המנזרים בדרך החלו להציע לפמליות המכובדות אירוח בבנייני המקדש שבשטחם. בניינים אלו היו פתוחים לצליינים ומתפללים, ולאחר מכן גם לציבור הרחב.

במהלך תקופת קמקורה ולאחר מכן (תקופות אשיקאגה, סנגוקו ואזוצ’י-מומיאמה) הופיעו הריוקאנים הראשונים שלא הציעו ארוחות אלא לינה בלבד, והמטייל שילם רק את המחיר של עץ ההסקה שבו השתמש על מנת להכין את הבשר שהביא עמו.

תקופת אדו (טוקיו של ימינו) (1603-1867) המכונה גם “הרנסאנס היפני”, הביאה איתה עיור מזורז ושיפור בדרכי התחבורה. סוחרים ובעלי מלאכה אמידים שהיו צריכים לרוב לנסוע מעיר לעיר השתוקקו לאירוח ברמה גבוהה. מהסיבה הזו הופיעו אכסניות ליד אונסים שהציעו ארוחות ולינה בסטייל (גם אני תמיד רציתי להיות סוחר בתקופת אדו). בנוסף, לאור החוק שהדאימיו (מושלי המחוזות) היו מחויבים לשהות שנה באדו בחצרו של השוגון כדי שלא יצברו יותר מדי כוח ויהיה ניתן לפקח עליהם, התפתחו ריוקאנים ששירתו את הפמליות של הדאימיו (משרתים, סמוראים וכ”ו) שעשו דרכם לאדו (האמת שלא הייתי מתנגד גם להיות דאימיו לצורך העניין).

בתקופת מייג’י עם טרנד ההתמערבות ופיתוח רשת הרכבות החלו להופיע ריוקאנים ליד תחנות הרכבת החדשות (חלקם פעילים עד היום). כתוצאה מכך שמעמד הסמוראי בוטל וריוקאני הדאימיו לא היו נחוצים יותר הם פינו את מקומם והפכו לאתרים היסטוריים – אך תודעת השירות הגבוהה, האירוח המדהים, הארכיטקטורה והעיצוב היפים של הריוקאנים נשארו והוטמעו כחלק מהאותנטיות היפנית. 

לאחר מלחמת העולם השנייה בתקופה של פיתוח כלכלי מואץ יפנים רבים החלו להשתוקק לפשטות הכפרית שאפיינה את הוריהם וסביהם. כתוצאה מכך, החלה נהירה לחופשות בריוקאנים שנקראו מעתה “פורו-סאטו” או “בית ישן”. חופשות אלה נתנו ליפנים את ההמשכיות התרבותית שחסרה להם בעיר. ואם כבר אמרנו פיתוח כלכלי מואץ, נבנו גם ריוקאנים שדמו יותר לארמונות והציעו חווית אירוח יקרה לאלו שיכלו להרשות זאת לעצמם.

עכשיו הגיע הת’כלס: דגשים לגבי שימוש ולינה בריוקאנים!

1. על מנת להגיע לריוקאן לרוב איש צוות יבוא לאסוף אתכם מהתחנה. הודו לו בקידה חיננית אך אל תעזרו לו להעמיס את הכבודה שלכם על הרכב מכיוון שהוא עלול להיעלב.

2. בהגיעכם לחדר שהכינו עבורכם הסירו את נעליכם על המפתן ולכו בכפכפים, או עוד יותר טוב בגרביים. מחצלות הטאטאמי (שהן הרצפה) מאוד עדינות, ונעליים עלולות לשרוט אותן. בנוסף רצוי גם לא לשפוך עליהם יותר מדי סויה או קפה.
   
   
3. בחלק מהריוקאנים המקלחות והשירותים משותפים, במקרה זה (והזכרתי זאת גם קודם) אסור בתכלית האיסור לצאת עם כפכפי השירותים – מקומם בשירותים והשאירו אותם שם.
   
   

   כן יש כפכפים במיוחד לשירותים נא לדאוג לא לצאת עם זה מהשירותים

    

4. בארון או מעבר למחיצה תמצאו. אינכם צריכים להציע אותם לבד, בזמן שתהיו בארוחת הערב אנשי צוות יעברו בחדריכם ויכינו אותו לשינה.
   
   
5. ארוחת הערב לרוב מוגשת בחדר פרטי המופרד ע”י מחיצה, אין בעיה שתגיעו לשם בחלוק שחיכה לכם בחדר ובכפכפים, זה הגיוני ומקובל. לאלו מביניכם שחוש האופנה שלהם יותר מפותח – נסו להגיע בביגוד נוח ולא הדוק שכן קשה לשבת בג’ינס בישיבה מזרחית (ברגליים משוכלות).
   
   
6. ארוחת הערב לרוב מדהימה, אך עלולה לכלול גם מאכלי גורמה שקשורים לאיזור – בשר דוב, סוס או סוקיאקי שמכיל בשר צב וכ”ו. זה לא קורה תמיד, ובטח שלא בריוקאנים יותר צנועים, אך במקרה שכן, תמיד תוכלו לקחת לכם עוד אורז מהסיר לצידכם. אם ארוחת הערב לא לטעמכם – עוד אופציה היא להביא איתכם לחדר אוכל מחנות נוחות או כל מקום אחר על מנת לא להישאר רעבים.
   
7. דגשים לגבי האונסנים ניתן למצוא בפוסט שכתבתי עליהם, אך אני מזכיר שלאחר 10 בלילה הם לרוב פנויים – כך שאלה שמעדיפים לרחוץ בהם לבד יכולים לנצל זאת (אני אישית עשיתי זאת ב-3 בלילה אך אם יש לכם טיול יום אחרי – מומלץ שלא).
8. בבוקר, שוב, אינכם צריכים לסדר את הפוטונים – זה תפקידם של אנשי הצוות במלון.
9. לינה בריוקאן זאת חוויה מאוד מעניינת ונעימה, כרגיל יש כללים אך קחו אותם בערבון מוגבל, אל תפחדו לטעות ותנו לעצמכם להיות מוקסמים מהאווירה המדהימה שהאירוח הזה שקיים כבר יותר מ-1000 שנה מציע.

התמונות מריוקאן ידו שבמינאקמי במחוז גונמה: